תולדות יהודי כורדיסתאן - מגלות אשור עד שיבת ציון
מאת: מרדכי יונה
ההיסטוריה של יהודי כורדיסתאן ראשיתה לפני חורבן הבית הראשון, כאשר בשנת 856 לפני הספירה שלמנאסר מלך אשור כבש את שומרון והגלה לאשור את היישוב היהודי בארץ-ישראל: "בשנה התשיעית להושע לכד מלך אשור את שמרון ויגל את ישראל אשורה וישב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" (מלכים ב י"ז, ו).
בשנת 597 לפני הספירה עלה נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים, כבש אותה והגלה את המלך יהויכין לבבל: " בעת ההא ויבוא נבוכדנאצר מלך בבל על העיר... והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גיבורי החיל... ויגל את יהויכין בבלה" (מלכים ב, כד, י-טז)
גלויות אשור ובבל יצרו ריכוז יהודי גדול שהתיישב בצפיפות על נהר כבר, אחת הזרועות של נהר פרת התחתון, בסביבת העיר בבל והתפשט מזרחה וצפונה עד לעילם ומדי. התיישבותם של הגולים בצפיפות והאוטונומיה הארגונית-פנימית, ממנה נהנו היהודים, מנעו התבוללותם בעמי הארץ אשר בתוכם ישבו והם הגיעו להישגים רוחניים וספרותיים. לבית-המקדש בירושלים שנשרף מצאו בני הגולה תחליף שתאם את התמורה שחלה בתנאי חייהם. כמעט בכל ישוב יהודי הוקם מקדש-מעט הלוא הוא בית-כנסת (כנשתא) ובמקום הקורבנות באה התפילה בציבור. לזקני העם ומוריו הייתה השפעה עצומה על ההמונים. שניים מגדולי נביאי ישראל שניבאו בבבל הלוא הם יחזקאל בן בוזי ונביא אלמוני שדברי נבואתו נספחו אל ספר ישעיהו בן אמוץ (פרק מ' ואילך) ואשר נקרא בפי החוקרים ישעיהו השני, הפיחו תקווה לגאולה בלבבותיהם של הגולים.
קבוצת אנשי רוח "הסופרים" העלתה על הכתב את תורת משה, פרקים מתולדות עם ישראל, עלילות מחיי אבות האומה, חזונם הנשגב של נביאי ישראל, שירי דת והשתפכות-נפש אשר ברובם מיוחסים לדוד מלך ישראל, דברי הימים למלכי ישראל ויהודה - כל החומר העשיר והמגוון הזה נרשם על ספר, אשר ברבות הימים היה לספר הספרים התנ"ך שהעם היהודי הנחיל לכל עמי העולם.
נבוכדנצר מלך בבל מת בשנת 561 לפסה"נ ואת מלכותו ירש בנו אויל מרודך. הוא שחרר את יהויכין מלך יהודה מכלאו והעניק לו כבוד-יתר.
לפי המסורת יהויכין נקרא לעמוד בראש גולת יהודה בבל וממנו התחילה הכהונה הרמה של ראש הגולה, שבמשך כאלף שנים נושאי משרה זו התייחסו לבית דוד ושלטו ביישוב היהודי האוטונומי בבבל כמדינה בתוך מדינה.
בשנת 538 לפסה"נ נכבשה בבל על-ידי כורש מלך פרס, שהיה סבלן כלפי דתות אחרות והוא פרסם הצהרה שלפיה יכלו היהודים שישבו בארצו לעלות לארץ-ישראל ולבנות מחדש את בית מקדשם. "כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים ופקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלוהי ישראל הוא האלוהים אשר בירושלים...." (עזרא א, ב-ג)
הצהרת כורש שיהודי הגולה מצאו בה הגשמת חזונו של ישעיהו השני, הפיחה תקווה נלהבת בקרב העם, אולם רק כ 40,000 יהודים, ביניהם משפחות של כוהנים ולוויים, ששמרו על ייחוסם ומעמדם, נענו לקריאה ההיסטורית ויצאו בשיירות-השבים לירושלים ביחד עם עוד כשבעת אלפים עבדים ושפחות שנספחו אליהם.
בראשם של שבי-ציון עמד ששבצר - בנו של יהויכין המלך ויהושע בן יהוצדק ממשפחת כוהנים נכבדה. בפקודתו של המלך כורש מסר שר האוצר הפרסי לידי שני המנהיגים האלה את כלי בית-המקדש שהוציא נבוכדנצר מירושלים והעמידם במקדשו. רוב הגולים העדיפו להישאר בבבל ולחיות בה, אם כי תמכו באחיהם העולים בתרומות כסף וזהב. היהודים שנשארו בבבל הקימו יישוב יהודי מאורגן ומשגשג עם אוטונומיה פנימית בחסות משטר מדיני ליברלי אוהד. העיר בבל חדלה להיות מרכזם של יהודי בבל והיישוב היהודי התפשט מזרחה לסביבות עיר הבירה שושן וצפונה צמחו שתי ערים מאוכלסות ברוב יהודי: נציבין ונהרדעא.
כאשר מת המלך כורש (529 לפסה"נ) הופר השלום בממלכת פרס. צרי יהודה וירושלים שהתיישבו בארץ הרימו ראש וזממו להשמיד את שבי-ציון בטרם יצליחו להכות שורשים. מצב מעורער זה נמשך עד שנת 521.
כשעלה לשלטון דריוש הראשון, הסדר הושב על כנו ברחבי המדינה וחלה התעוררות מחודשת ברגש הלאומי של יהודי בבל שהיו קשורים בנימי נפשם לגורלם של אחיהם בארץ-ישראל.
בשנת 458, בימי המלך ארתחשסתא הראשון, התארגן שוב גל עליה גדול לעלות לירושלים. בראש העולים עמד הפעם עזרא הסופר וזרובבל בן שאלתיאל, שהיה מזרע בית דוד. באותו זמן הנביאים חגי וזכריה הטיפו ללאומיות יהודית ועודדו את העולים לבנות את בית-המקדש ולבצר את ירושלים.
עזרא הסופר התקין תקנות, שהיה להן ערך מכריע בעיצוב דמותו הלאומית של העם היהודי על יסוד חוקי התורה. הוא ביקש להקפיד על שמירת השבת ועל טהרת הגזע היהודי. כל היהודים שנשאו נשים מואביות ועמוניות נצטוו להתגרש מהן, עפ"י חוקי התורה, דבר שעורר את זעמם של המשפחות המעורבות. עזרא הסופר לא יכל היה להתגבר על המכשולים שעמדו בדרכו ונחוץ היה לו כח פוליטי בעל סמכות ממלכתית שיטיל את מרותו על מתנגדי הרפורמה הדתית והחברתית. כוח פוליטי זה נתגלה באישיותו של נחמיה בן חכליה - שר המשקים של המלך ארתחשסתא בשושן הבירה. נחמיה נטל חופשה מאת המלך כדי לבקר בירושלים ולפקוד את העיר בה קבורים אבות האומה. המלך הבין כנראה את המצב החמור השורר בארץ-ישראל והוא מינה את נחמיה לפחה ביהודה ולבנות את חומת העיר ירושלים. בתוקף תפקידו זה קיבל נחמיה משמר של חיילים ופרשים ופקודה לנציבי הממלכה בעבר-הנהר למלא את דרישותיו. עם עלייתו של נחמיה ובניין חומת ירושלים בשנת 445 לפסה"נ החלה למעשה תקופת הבית השני. התמורות והפילוגים שהתחוללו בארץ-ישראל לא השפיעו לרעה על תודעתם הלאומי-דתית של יהודי בבל. ירושלים ובית המקדש שנבנה בה נהיו למרכזם הרוחני של יהודי בבל והם נשמעו בקפדנות להוראות של אנשי הכנסת הגדולה בכל הקשור לענייני דת והלכה. תאמו עימם את חגי ישראל ומועדיו ומדי שנה שלחו לבית-המקדש את תרומותיהם ומעשרותיהם ורבים נהגו לעלות לרגל לירושלים בשלוש-הרגלים.
במשך מאתיים שנות שלטונם של הפרסים בבבל, הגולה שגשגה מבחינה כלכלית ויהודי בבל עסקו בחקלאות, במסחר ובמלאכה וצברו עושר רב.
בחיי יומיום החלו יהודי בבל לדבר בלשון הארמית, כפי שעשו אחיהם ביהודה והשפה העברית הפכה ללשון קודש והשתמשו בה רק לצורכי תפילה וענייני דת והלכה.
מאת: מרדכי יונה
ההיסטוריה של יהודי כורדיסתאן ראשיתה לפני חורבן הבית הראשון, כאשר בשנת 856 לפני הספירה שלמנאסר מלך אשור כבש את שומרון והגלה לאשור את היישוב היהודי בארץ-ישראל: "בשנה התשיעית להושע לכד מלך אשור את שמרון ויגל את ישראל אשורה וישב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" (מלכים ב י"ז, ו).
בשנת 597 לפני הספירה עלה נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים, כבש אותה והגלה את המלך יהויכין לבבל: " בעת ההא ויבוא נבוכדנאצר מלך בבל על העיר... והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גיבורי החיל... ויגל את יהויכין בבלה" (מלכים ב, כד, י-טז)
גלויות אשור ובבל יצרו ריכוז יהודי גדול שהתיישב בצפיפות על נהר כבר, אחת הזרועות של נהר פרת התחתון, בסביבת העיר בבל והתפשט מזרחה וצפונה עד לעילם ומדי. התיישבותם של הגולים בצפיפות והאוטונומיה הארגונית-פנימית, ממנה נהנו היהודים, מנעו התבוללותם בעמי הארץ אשר בתוכם ישבו והם הגיעו להישגים רוחניים וספרותיים. לבית-המקדש בירושלים שנשרף מצאו בני הגולה תחליף שתאם את התמורה שחלה בתנאי חייהם. כמעט בכל ישוב יהודי הוקם מקדש-מעט הלוא הוא בית-כנסת (כנשתא) ובמקום הקורבנות באה התפילה בציבור. לזקני העם ומוריו הייתה השפעה עצומה על ההמונים. שניים מגדולי נביאי ישראל שניבאו בבבל הלוא הם יחזקאל בן בוזי ונביא אלמוני שדברי נבואתו נספחו אל ספר ישעיהו בן אמוץ (פרק מ' ואילך) ואשר נקרא בפי החוקרים ישעיהו השני, הפיחו תקווה לגאולה בלבבותיהם של הגולים.
קבוצת אנשי רוח "הסופרים" העלתה על הכתב את תורת משה, פרקים מתולדות עם ישראל, עלילות מחיי אבות האומה, חזונם הנשגב של נביאי ישראל, שירי דת והשתפכות-נפש אשר ברובם מיוחסים לדוד מלך ישראל, דברי הימים למלכי ישראל ויהודה - כל החומר העשיר והמגוון הזה נרשם על ספר, אשר ברבות הימים היה לספר הספרים התנ"ך שהעם היהודי הנחיל לכל עמי העולם.
נבוכדנצר מלך בבל מת בשנת 561 לפסה"נ ואת מלכותו ירש בנו אויל מרודך. הוא שחרר את יהויכין מלך יהודה מכלאו והעניק לו כבוד-יתר.
לפי המסורת יהויכין נקרא לעמוד בראש גולת יהודה בבל וממנו התחילה הכהונה הרמה של ראש הגולה, שבמשך כאלף שנים נושאי משרה זו התייחסו לבית דוד ושלטו ביישוב היהודי האוטונומי בבבל כמדינה בתוך מדינה.
בשנת 538 לפסה"נ נכבשה בבל על-ידי כורש מלך פרס, שהיה סבלן כלפי דתות אחרות והוא פרסם הצהרה שלפיה יכלו היהודים שישבו בארצו לעלות לארץ-ישראל ולבנות מחדש את בית מקדשם. "כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוהי השמים ופקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלוהי ישראל הוא האלוהים אשר בירושלים...." (עזרא א, ב-ג)
הצהרת כורש שיהודי הגולה מצאו בה הגשמת חזונו של ישעיהו השני, הפיחה תקווה נלהבת בקרב העם, אולם רק כ 40,000 יהודים, ביניהם משפחות של כוהנים ולוויים, ששמרו על ייחוסם ומעמדם, נענו לקריאה ההיסטורית ויצאו בשיירות-השבים לירושלים ביחד עם עוד כשבעת אלפים עבדים ושפחות שנספחו אליהם.
בראשם של שבי-ציון עמד ששבצר - בנו של יהויכין המלך ויהושע בן יהוצדק ממשפחת כוהנים נכבדה. בפקודתו של המלך כורש מסר שר האוצר הפרסי לידי שני המנהיגים האלה את כלי בית-המקדש שהוציא נבוכדנצר מירושלים והעמידם במקדשו. רוב הגולים העדיפו להישאר בבבל ולחיות בה, אם כי תמכו באחיהם העולים בתרומות כסף וזהב. היהודים שנשארו בבבל הקימו יישוב יהודי מאורגן ומשגשג עם אוטונומיה פנימית בחסות משטר מדיני ליברלי אוהד. העיר בבל חדלה להיות מרכזם של יהודי בבל והיישוב היהודי התפשט מזרחה לסביבות עיר הבירה שושן וצפונה צמחו שתי ערים מאוכלסות ברוב יהודי: נציבין ונהרדעא.
כאשר מת המלך כורש (529 לפסה"נ) הופר השלום בממלכת פרס. צרי יהודה וירושלים שהתיישבו בארץ הרימו ראש וזממו להשמיד את שבי-ציון בטרם יצליחו להכות שורשים. מצב מעורער זה נמשך עד שנת 521.
כשעלה לשלטון דריוש הראשון, הסדר הושב על כנו ברחבי המדינה וחלה התעוררות מחודשת ברגש הלאומי של יהודי בבל שהיו קשורים בנימי נפשם לגורלם של אחיהם בארץ-ישראל.
בשנת 458, בימי המלך ארתחשסתא הראשון, התארגן שוב גל עליה גדול לעלות לירושלים. בראש העולים עמד הפעם עזרא הסופר וזרובבל בן שאלתיאל, שהיה מזרע בית דוד. באותו זמן הנביאים חגי וזכריה הטיפו ללאומיות יהודית ועודדו את העולים לבנות את בית-המקדש ולבצר את ירושלים.
עזרא הסופר התקין תקנות, שהיה להן ערך מכריע בעיצוב דמותו הלאומית של העם היהודי על יסוד חוקי התורה. הוא ביקש להקפיד על שמירת השבת ועל טהרת הגזע היהודי. כל היהודים שנשאו נשים מואביות ועמוניות נצטוו להתגרש מהן, עפ"י חוקי התורה, דבר שעורר את זעמם של המשפחות המעורבות. עזרא הסופר לא יכל היה להתגבר על המכשולים שעמדו בדרכו ונחוץ היה לו כח פוליטי בעל סמכות ממלכתית שיטיל את מרותו על מתנגדי הרפורמה הדתית והחברתית. כוח פוליטי זה נתגלה באישיותו של נחמיה בן חכליה - שר המשקים של המלך ארתחשסתא בשושן הבירה. נחמיה נטל חופשה מאת המלך כדי לבקר בירושלים ולפקוד את העיר בה קבורים אבות האומה. המלך הבין כנראה את המצב החמור השורר בארץ-ישראל והוא מינה את נחמיה לפחה ביהודה ולבנות את חומת העיר ירושלים. בתוקף תפקידו זה קיבל נחמיה משמר של חיילים ופרשים ופקודה לנציבי הממלכה בעבר-הנהר למלא את דרישותיו. עם עלייתו של נחמיה ובניין חומת ירושלים בשנת 445 לפסה"נ החלה למעשה תקופת הבית השני. התמורות והפילוגים שהתחוללו בארץ-ישראל לא השפיעו לרעה על תודעתם הלאומי-דתית של יהודי בבל. ירושלים ובית המקדש שנבנה בה נהיו למרכזם הרוחני של יהודי בבל והם נשמעו בקפדנות להוראות של אנשי הכנסת הגדולה בכל הקשור לענייני דת והלכה. תאמו עימם את חגי ישראל ומועדיו ומדי שנה שלחו לבית-המקדש את תרומותיהם ומעשרותיהם ורבים נהגו לעלות לרגל לירושלים בשלוש-הרגלים.
במשך מאתיים שנות שלטונם של הפרסים בבבל, הגולה שגשגה מבחינה כלכלית ויהודי בבל עסקו בחקלאות, במסחר ובמלאכה וצברו עושר רב.
בחיי יומיום החלו יהודי בבל לדבר בלשון הארמית, כפי שעשו אחיהם ביהודה והשפה העברית הפכה ללשון קודש והשתמשו בה רק לצורכי תפילה וענייני דת והלכה.
מרדכי יונה הנו סופר וחוקר יהדות כורדיסתאן מזה שנים רבות. הוא הוציא לאור מספר ספרים וסרטים בנושא וביניהם "האובדים בארץ אשור" (תולדות יהודי כורדיסתאן), מילון ארמי-כורדי-עברי (אודות תולדות לשון הארמית), אנציקלופדיה של יהודי כורדיסתאן וסרטים תיעודיים על יהודי כורדיסטן
